חודש שבט הוא החודש שבו לפי ספר יצירה שולט חוש הלעיטה (אכילה). בקבלה ובחסידות מקובל לומר שבחודש זה, ובעיקר בט”ו בשבט החל בתוך החודש, מתקיים תיקון האכילה – תיקון חטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת אי אז, ותיקון דרכי האכילה של כל אחד מאיתנו.
לא פלא אם כן שבפרשתנו, פרשת בשלח, הנופלת לרוב בסמוך לט”ו בשבט, וכיאה לראשית ההליכה בת ארבעים השנה של ישראל במדבר הצחיח, אנו פוגשים בפרשה בעיסוק רב באוכל ושתייה, מחסורם וסיפוקם. נתחיל דווקא באתגרי השתייה ומשם נעבור לאתגרי האכילה. בפעם הראשונה, כשעם ישראל עולים מים סוף הם הולכים שלושה ימים במדבר וצמאים למים, עד שהם מגיעים למרה ומוצאים שם מים מרים שאינם ראויים לשתייה. הם צועקים על משה, משה צועק אל ה’ וה’ מראה לו עץ פלאי המסוגל להמתקת המים. לאחר מכן הם מגיעים לאילים ומוצאים שם נווה מדבר פנטסטי עם שנים-עשר מעיינות מים ושבעים עצי תמרים. ממש אפשר לדמיין את עם ישראל הצעיר משתולל כילד בינות המעיינות ועצי התמר שמצאו לאחר משבר המים המרים המאררים.
בסוף הפרשה אנו פוגשים במשבר מים נוסף, כשעם ישראל מגיע לרפידים ולא מוצאים מים לשתות. כאן ה’ מורה למשה להכות בצור בחורב ולהוציא ממנו מים לעם. לפי חז”ל בשלב זה הושג פתרון קבוע למשבר המים במדבר, כאשר הצור המימי הולך ללוות את ישראל בכל מסעיהם העתידיים, ובלשונו של הרמב”ן:
בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם כל ימי המדבר כדברי רבותינו
בין שני משברי המים, הקצרים יחסית, אנו פוגשים במשבר המזון המופיע בהרחבה גדולה בהרבה. לאחר היציאה מגן-העדן המדברי של אילים, עם ישראל מגיע למדבר סין והוא רעב ללחם. הם יודעים ללחוץ על הנקודה הרגישה ביותר ונזכרים בנוסטלגיה ב”שבתם על סיר הבשר במצרים” (ספק אם אכן סירי בשר היו זמינים לעבדים הנקלים במצרים, אך כך היא דרכם של הסובלים – לצייר את עברם הקודם למשבר הנוכחי באור ורוד ביותר), ומתלוננים שמשה ואהרן הוציאו אותם ממצרים למות ברעב במדבר. בנקודה זו יש לזכור שירידתם של בני ישראל הקדומים, יעקב ובניו, למצרים מלכתחילה נוצרה מתוך משבר רעב, וכאשר הם נתקלים עתה במשבר רעב נוסף, אך טבעי הוא עבורם לרצות לחזור למצרים – ארץ השפע שבה המזון מצוי תמיד בשפע.
בשלב זה אלוהים עושה נס ומבטיח להמטיר על סביבות מחנה ישראל כל בוקר “לחם מן השמים”, לחם פלאי שטעמו כצפיחית בדבש ועינו כעין הבדולח, ובלילה להקת שליו הפושטת על המחנה, ממנה אוכלים עם ישראל בשר מדי ערב. אך ניסים אלוהיים יורדים מן השמים כרוכים במצוות, ועם ישראל מצווה בשתי מצוות בנוגע למן (השם שנתנו ישראל ללחם שהומטר עליהם). המצווה הראשונה היא ללקוט בכל יום רק את צורך היום הנוכחי ולא לאגור למחר, והמצווה השנייה היא לעשות ביום שישי את ההיפך הגמור: לאסוף מנה כפולה של המן, לאפות ולבשל ממנו ולשמור חציו ליום השבת, שבו נאסר על העם לצאת ללקוט. כידוע אין אדם עומד על דברי-תורה אלא אם כן נכשל בהם, ואכן עם ישראל נכשל בשתי המצוות. בהתחלה חלקם שומרים בכל זאת מן ליום המחרת, המן העודף מעלה תולעים ונבאש ומשה כועס. בהמשך, ביום השבת, חלק אחר של העם יוצא ללקוט כהרגלו בששת הימים, למרות האיסור. כאן ה’ נגלה שוב במיוחד ובתוך הדברים מצווה את עם ישראל במפורש על השבת:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ׃ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי׃ רְאוּ כִּי ה’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
בשיעור ששמעתי לא מזמן מפי הסופר דב אלבוים, בבית-המדרש “למעשה” להלכה ישראלית בראשותו של הרב עידו פכטר, שאני זוכה להשתתף בו בימי חמישי השנה, אפיין אלבוים את השבת הנגלית כאן במדבר סין כ”שבת הנודדים”. בשונה משבתות עשרת הדברות (הן בנוסח של ספר שמות והן בנוסח של ספר דברים) העוסקות שתיהן בשבתות של חקלאים יושבי-קבע, ובהן הדגש המרכזי הוא על שביתה ממלאכה, שבת הנודדים פונה לנוודים, אשר מידת העבודה שלהם על מזון וצרכים אחרים מוגבלת בהרבה. מלאכתם העיקרית של הנודדים היא ליקוט המזון, ולכן שביתתם בשבת אינה דווקא ממלאכת יצירה אלא מנדודים וליקוט.
אלבוים אף מצביע יפה על מקור טעותם של ישראל אשר יצאו ללקוט ביום השבת כהרגלם. בציווי הראשוני ביום שישי נאמר: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם (משה): הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַה’ מָחָר, אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ… וְאֵת כׇּל־הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר”. עם ישראל הקדום ובעל מושג-הדת המוגבל, אולי יודע כבר “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי” אך הוא חושב ששבת היא רק של ה’; השבת היא פשוט הזמן שבו אלוהים נח, ולכן ביום השבת לא ימטיר עלינו לחם מן השמים, אך מה מונע מאיתנו, עם ישראל, לצאת ללקוט את מה שנותר מאתמול? כאן מגיעה ההתגלות המדויקת יותר של ה’ בפי משה: רְאוּ כִּי ה’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו”. השבת אינה עניין של אלוהים, אלא מתנה טובה שהוא נותן לכם, עם ישראל, שבו אתם יכולים לפסוק ממרדף החיפוש אחר המזון של ששת הימים, לשבת במקומכם ולנוח.
אך מהו הרעיון החינוכי הנחבא מאחורי הציווי הכפול הזה, ללקוט בכל יום מנה אחת בלבד וביום השישי ללקוט כפליים? נראה שה’ חפץ כאן להעניק לעם של עבדים, העושה את דרכיו העצמאיות הראשונות, שיעור בדרכי החירות. מקור השעבוד המצרי הוא השעבוד האורב לכל ציביליזציה: מדובר במציאות שאפלטון בפוליטיאה (ב, 373) מכנה בשם “המדינה התפוחה”. זוהי מדינה שאינה מסתפקת בנדרש לקיום ולבריאות, אלא מעוניינת בחיי שפע ותענוגות. אפלטון מראה שם כיצד מתוך השאיפה לחיי תענוגות צומח הצורך במי שיספקו את אותם תענוגות עבורנו, וממילא נוצר השעבוד. מקור אותה תפיחות ציביליזציונית (שאגב לא מן הנמנע שהיא המסומלת בחמץ הנאסר עלינו בחג הפסח, חג החירות) הוא בראש ובראשונה באגירת עודפי מזון. מעת שקיימים מאגרי מזון דרושה ביורוקרטיה שתנהל אותם (כמו יוסף המשביר לכל ארץ מצרים), ומתוך כך נולדת המדינה הריכוזית המבוססת על משטר עובדים-עבדים.
את אותה תפיחות שהיא מקור השעבוד רוצה אלוהים לעצור בראשיתה, ולכן הוא מצווה את עם ישראל לא לצבור מזון, וללקוט כל יום רק את צרכי היום. אך מנגד, כמו כל שיטה לחינוך חברה, יכולה להיווצר התופעה ההפוכה, שבה עם ישראל לא יכיר את האפשרות להתכונן מראש למצבי משבר (ויש להיזכר שוב בכך שמשבר הרעב בארץ כנען הוא שהוריד את אבותינו מלכתחילה למצרים), ולשם כך נתן ה’ לעם ישראל את השבת. פעם בשבוע יחרגו עם ישראל מהרגלם וילקטו מנה כפולה, ולא זו בלבד אלא גם יעבדו באפייה, בישול והכנה, אשר תכין את הקרקע ליום שבת, שבו אין ליקוט, אפייה או בישול, שבו נהנים אך ורק מפירות האתמול.
קשה היא התרגולת של החירות: כמו תנועת מלקחיים נדרשת היא לסגל יכולות מורכבות, המונעות מאיתנו ליפול לאחד משני הקצוות – הקצה הציביליזציוני-משעבד מחד של עודף ההשתדלות, והקצה השני המסוכן לא פחות, של ביטחון חסר בסיס המוליד עצלות וחדלות-אישים המובילים להיעדר יכולת התמודדות עם מצבי משבר. שבת הנודדים של עם ישראל במדבר מנסה ללמד אותנו את תנועת המלקחיים המורכבת הזו. נדרשות עוד ארבעים שנה של נפילות וקימות במדבר הגדול והנורא כדי להכשיר את הקרקע ליצירת עם בן-חורין הראוי לבוא בשערי ארץ ישראל. האם למדנו משהו בדרך הארוכה הזו?
