עוגן אל הרוח
עם התחדשות התרבות העברית בארץ ישראל, כחלק מתהליך התבססותה של התנועה הציונית, זיהה חיים נחמן ביאליק שתרבות ישראלית פורייה לא יכולה להתקיים בלי הלכה ישראלית. “חיבה שברוח”, כתב, היא דבר חשוב ומבורך. אבל ללא חובה שתצטרף אליה, קרי: ללא נורמות התנהגותיות שיעגנו את הרוח הזו בפרקטיקה ובמעשה, לא תהיה עמידה לרוח.
כחניך ישיבת וולוז’ין, ביאליק הבין את כוחה העמוק של ההלכה בעיצוב פני האומה. הוא לא ביקש לשוב אל השולחן ערוך המסורתי אלא לפתח הלכה ישראלית תרבותית, שתבטא במעשים ופרקטיקות את הרוח הישראלית המתחדשת. הוא ביקר את עמיתיו, מנהיגיה הרוחניים של התנועה הציונית, אשר זלזלו בהלכה וזנחו לגמרי את עולמה, מתוך שראו בה עולם קשה ומצמצם החונק את הרוח. ביאליק טוען שההפך הוא הנכון – ההלכה אינה שוללת את הרוח, אלא להפך: היא העוגן שלה, המוריד אותה אל החיים הריאליים ונותן לה מקום ונוכחות.
מאלף לראות שקריאה דומה באופייה, רק מן הצד הנגדי, הגיעה מהצד הדתי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק – אף הוא בוגר ישיבת וולוז’ין – פנה בכתביו אל אנשי ההלכה, מנהיגי היישוב הדתי, וקרא אף הוא להתחדשות. אלא שבניגוד לביאליק, שרצה לחבר הלכה לרוח, הרב קוק ביקש לחבר רוח להלכה. הוא הבין שהאתגר הציוני מחייב לצקת רוח גבוהה בהלכה המסורתית ולתת לה משמעות רחבה ומאירה, מתקנת עולמות, כך שהיא תוכל להלום את הרוח הגבוהה של אנשי הציונות. גם הוא שאף לחבר רעיון ומעשה, אגדה עם הלכה, ולתת פנים חדשות, רעיונית ומעשית, ליהדות הישראלית המתחדשת.
קריאתם של ביאליק ושל הרב קוק לא מומשה. הלכה ישראלית לא צמחה בקרב החברה הציונית בארץ ישראל – לא על ידי החברה החילונית, ומנגד גם לא על ידי החברה הדתית. עולם ההלכה היהודי נותר מנותק מן הרוח העכשווית, כאשר הן החברה הדתית והן החברה החילונית משמרות אותו בצורתו זו. החברה החילונית – על ידי התנערות ממנו והחשבתו כאי-רלוונטי, והחברה הדתית – על ידי הקפאתו בתצורה הגלותית שלו, מבלי לחולל בו תהליכי התחדשות והטמעה רוחנית.
אני מאמין שהציונות כתנועה רוחנית ותרבותית לא תוכל להתמיד להתקיים ללא הלכה. אין זה מפני כוח סגולי שקיים בהלכה, שאינו מאפשר לעם היהודי להתנתק באמת ממנה. זה בעיקר מפני שמשמעותה העמוקה של הציונות היא בעצמה הלכה. שהרי מהי הציונות, או הישראליזציה, אם לא תהליך של הפיכת המופשט לריאלי, האידיאי לפרקטי, החזון למעשה? הציונות היא אירוע של הגשמה, של מימוש החלום והתקווה לגאולה ולעצמאות, במציאות הריאלית. כשיהודי עובד את אדמת ארץ ישראל ובונה את מדינתו שלו הוא מגשים במציאות את תפילותיהם ותקוותיהם של דורות אבותיו. כשיהודי צועד בחברון עיר האבות או בירושלים עיר הקודש הוא מממש ברגליו את צעידתם הרוחנית של אבותיו בכתבי הקודש. כשיהודי מזמין קפה או צופה בטלוויזיה בשפה העברית, הוא מממש בחיי החולין את הלשון שבעבר הייתה אך קודש.
הישראליות עצמה הנה אפוא מעשה הלכתי במובנו העמוק, בכך שהיא מתרגמת רעיונות, חלומות ושאיפות יהודיים למעשים ונורמות. בלשונו של ביאליק, זהו תהליך של חילול הקודש, חילול במשמעותו החיובית, כמו הפסוק “מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו” (דברים כ, ו). חילול הוא צורה של גאולה. הוא הופך את מה שאי אפשר היה לגעת בו עד כה למשהו שימושי. הוא לוקח את מה שהיה עד כה במחשבה ובדמיון ומגשים אותו בחיים הריאליים. הישראליות במובן הזה מציעה גאולה ליהדות. היא מחללת אותה; הופכת אותה מזהות אידיאית לזהות ריאלית. זוהי, כאמור, פעולה מובהקת של הלכה.
אגב, הבנה זו של הישראליות פותרת את הפרדוקס שעומד בבסיסה, ושעמדו עליו רבים. האם התנועה הציונית היא תנועה של מרד כלפי הדורות הקודמים או תנועה של רציפות, אשר ממשיכה אותם? מצד אחד היא מרדה בהם, כאשר בניה הפסיקו ברובם לשמור את הפרקטיקות הדתיות שהורישו להם במסורת. מצד שני, היא הגשימה את חלומותיהם של אותם דורות, כאשר בחרה לבטא את עצמה דווקא בארץ הקודש, מושא שאיפותיהם העמוקות ביותר.
פתרון פרדוקס זה טמון בתפיסת הציונות כתהליך של הגשמה. בכל יציאה מן הכוח אל הפועל ובכל ירידה מן האוטופי אל הריאלי יש תנועה פרדוקסלית, מינה ובה, של התכחשות והמשכיות. מצד אחד יש בהגשמה ביטוי של רציפות, שהרי ההגשמה מסתמכת על השאיפות והחלומות שקדמו לה. מצד שני, יש בהגשמה ביטוי של התנכרות לאותם שאיפות וחלומות, שהרי היא מסרבת להשאיר אותם בצורתם האידיאית ומבקשת לבטא אותם בצורה אחרת, שונה מכפי שהורגלו להיות עד כה.
דומה הדבר ללידה. תינוק שנולד הוא ללא ספק המשך החיים של אמו ואביו, אבל יציאתו מן הרחם כרוכה בכאב של היפרדות. צער הלידה, הדימום והטומאה המקראית שהודבקה ללידה (ויקרא יב), הם הביטויים של כאב זה. כך הוא גם חילול הקודש. המחולל מסתמך על הקדוש, ממשיך אותו, ובכך מתעלה. אך מצד אחד יש בחילול היבט של ירידה, שכן הכניסה אל המציאות הריאלית כרוכה תמיד בוויתור על המלאות של מה שהיה עד כה אידיאי. כפרפרזה על דבריו של הרב חרל”פ נוכל לומר שהחלומות על ההגשמה תמיד יהיו גדולים מההגשמה עצמה. הריאליה לעולם לא תמצה את מה שניתן להקיף בחלום. משום כך, כל הגשמה שהיא היא פעולה של חילול, שגאולה וריקון פועלים בו יחד.
הלכה ישראלית
המסקנה העולה מכך היא דרמטית: כל מי שחי בארץ ישראל ודובר את השפה העברית, בין אם בחר בכך ובין אם לא, שותף במידה כלשהי בתהליך של חילול הקודש. גם חרדים, שארץ ישראל עבורם היא מציאות ריאלית ולא רק עניין נומינוזי (כהגדרתו של רודולף אוטו את המקודש), שותפים בעל כורחם לתהליך החילול. גם חילונים, שחייהם גדושים במושגים וביטויים של המסורת היהודית, חיים בזיקה תרבותית אל הקודש. החיים בארץ ישראל ומדינת ישראל אינם מאפשרים לנו להתחמק מכך.
מה הבנה זו דורשת מאתנו? ראשית, להיות מודעים לתהליך חילול הקודש, שכל יהודי שחי בארץ ישראל ולוקח חלק בבניין המדינה והחברה הישראלית, שותף לו במידה כזו או אחרת. אי אפשר להתכחש לזיקתה היהודית של הישראליות, וגם אי אפשר להתכחש לתהליך החילול שכרוך בה. הישראליות היא פרק חדש ומרגש של הורדת היהדות מן השמים אל הארץ, שכמו ילד מתבגר היוצא מבית הוריו ובונה את ביתו שלו פועמת בה תנועה של גאולה וחילול, היפרדות והמשכיות. גם אם ישנן מחלוקות גדולות בין מגזרים בחברה הישראלית על אופיו של חילול זה ועל צורת גאולתו, על מינונו ועל מידתו, על כינוייו ועל שמותיו, עדיין ישנו מכנה משותף יסודי לכולם, והוא אותה שותפות לאותה הגשמה.
אך בעיקר, מה שנדרש מאתנו הוא להמשיך בתהליך החילול הזה. מדוע שחילול הקודש ייגמר רק בלשון הקודש ובאדמת הארץ? מדוע ששאר ערכי היסוד של היהדות יישארו בערפיליותם ולא יזכו להגשמה? לדעת ביאליק, זהו תורף אתגר החיבור ההלכה לאגדה בתקופתנו, שהרי מהי הלכה אם לא “תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחילה כפורחים באויר כמה אלפי שנה, עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף?” (ביאליק, הלכה ואגדה). לדעת הרב קוק, זהו תורף אתגר חיבור האגדה להלכה, כך ש”העולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור” (הראי”ה קוק, אורות הקודש א’). וכדברי אחד ממנהיגיה המרכזיים של תנועת הפועלים בארץ ישראל, יצחק בן אהרן, כשם ש”באין חזון יפרע עם” כך “באין הגשמה יפרע חזון”.
משימתה של הציונות היא להמשיך בתהליכי ההגשמה שלה לעוד תחומי חיים. היכן המעשים והנורמות אשר יבטאו את מלחמתה העיקשת של היהדות בהופעותיה השונות של האלילות? היכן המעשים והנורמות אשר יבטאו את בשורת השוויון החברתי, החמלה והדאגה לזר, שעומדת בבסיס המהפכה המקראית? היכן המעשים והנורמות אשר יבטאו את רעיון השבת, כיום מנוחה לכל ואוצר של רוח עבור כלל העם? היכן המעשים והנורמות אשר יבטאו את שאיפת ההתקדשות המתמדת של היהדות? אין בשאלות הללו קריאה לשוב אל הדת או לאמץ את החילון. יש כאן קריאה להתחדשות רוחנית, שחילול הקודש וקידוש החולין, פועלים בה יחד.
שאלות רבות עדיין אינן פתורות. הפרויקט הציוני, ההלכתי בטבעו, עצר באמצעו. הוא הגשים בהצלחה רבה את כינונן של המסגרות המאפשרות את קיומו הפיזי של העם היהודי כעם ריאלי, הלוקח חלק בהיסטוריה הממשית. צעדים ראשונים ומוצלחים נעשו בתנועות של התחדשות רוחנית והלכתית במרחבים דתיים וחילוניים. אך המשימה עוד רחוקה מהשלמתה. כאמור, לכישלון הזה שותפות החברה החילונית והדתית כאחד. קריאתו של ביאליק “בואו והעמידו עלינו מצוות”, ולחילופין קריאתו של הרב קוק לפיתוחה של “תורת ארץ ישראל”, עודן קיימות כקול קורא במדבר. לא החילונים ולא הדתיים מצאו את הדרך לממשן באופן מספק.
אך כאן יש להיזהר. אינני סבור שנכון לקרוא לחילול מלא של הקודש. אסור שחילול הקודש ישתלט על הקודש ויעלים אותו. אסור שההגשמה תביא את הכורת על החלום. חילול בריא של קודש יכול להתקיים רק כאשר קיים עוד איזה ‘קודש’ – דמיונות, שאיפות, חלומות ורעיונות אידיאיים, שנמצא ברקע וטרם הוגשם. מסיבה זו אינני סבור שיש להתיך באופן מלא את היהדות בישראליות, כפי שביקש לעשות, למשל, א. ב. יהושע. יהושע ראה בישראליות את הביטוי המלא וגם היחיד של היהדות ולכן התנכר ליהדות התפוצות ופקפק בלגיטימיות של הזהות היהודית שלה. אך זו טעות. גם כאשר אנו מבקשים יהדות-ישראלית איננו מחפשים להתכחש ליהדות כזהות עצמאית, בלתי תלויה בהגשמתה. מדינת ישראל היא פרק בתולדותיה של היהדות, פרק מרכזי המגשים אותה במציאות, אבל היא אינה תחליף שלה. היהדות כאידיאה וכרוח עודנה עומדת בזכות עצמה, ובין היתר היא באה לידי ביטוי בקיום היהודי בתפוצות, על גווניו וזרמיו.
לא לחינם תורת ישראל לא הסתיימה בסיפור כניסת עם ישראל לארץ ישראל אלא רגע לפני כן, על הר נבו, שמראש פסגתו משה רואה את הארץ אך שמה הוא לא בא (דברים לב). לצד השאיפה להגשמה, על היהדות לשמר עצמה גם כחלום שלא מומש. זהו סוד קיומנו כעם נצחי, ששרד את כל מאורעות ההיסטוריה. עם ישראל תמיד הקפיד לצפות למשיח ש”יבוא”, אך אף פעם לא הביא אותו באופן מלא. אילו היה עושה זאת, ספק אם היינו מתקיימים היום.
במתח שבין יהדות וישראליות, שבין רוח ומעשה, חשוב אפוא לתת מקום לשני הקטבים, כדי ששניהם יוכלו להתקיים. יהדות מקודשת, שלא תתחלל ותתממש במציאות, תאבד את זכות קיומה כתנועה לתיקון המציאות והעולם. ישראליות מחללת, שלא תתמיד בזיקתה אל המקודש, תתרוקן עד מהרה ממשמעות ותוכן. רק שימור המתח שבין המקודש והמחולל, בין המדומיין והממשי, יבטיח את קיומן של השתיים.
מסיבה זו תפקידנו בעת הזו הוא להמשיך את תהליך החילול הישראלי במתינות ובזהירות. על החברה הישראלית לפעול בשתי תנועות: מצד אחד להמשיך להגשים ערכים ורוח יהודיים-מקודשים במציאות החיים הריאלית, ומצד שני לצקת רוח באורחות חייה הריאליים. שתי תנועות אלו יוצרות יחד ‘הלכה ישראלית’, אשר קובעת את הדרכים שבהן החברה הישראלית תוכל לבטא את ערכיה, חלומותיה ושאיפותיה, ותתמיד ללכת לאורם ולקראת הגשמתם.
בית המדרש ‘למעשה’ שבירושלים קם מתוך מטרה לממש יעד זה. התכנסו בו גברים ונשים מכלל רחבי החברה הישראלית – חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים, ממגוון עדות וזרמים, בניסיון להתחיל לנסח יחד ביטויים נורמטיביים לרוחה של היהדות במציאות זמננו. הרוח הציונית, הקושרת את עם ישראל לארץ ישראל, והרוח הקוראת לחידוש פני ההלכה, התאחדו יחד בחבורה זו ומצאו שביסודן זהות הן. מה שקושר אותנו אל הארץ והמדינה שלנו הוא אותו מנוע שקורא לנו לעצב את פניה של ההלכה הישראלית. כל חברי בית המדרש הם אנשים של הגשמה; כאלה שמבקשים להביא להשלמה בין רעיונות וערכים ובין נורמות ומעשים.
