גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ  – שבת במרחב היהודי \ תהילה גאדו

שבת היא מרחב בזמן המשורטט בשני אופנים: מחד, מרחב של זמן יהודי, מרחב אשר כל מי שנמצא בו משתתף בהנכחה של השבת היהודית. מצד שני, השבת מסמלת את מרחב הזמן המיוחד של עם ישראל, הפרטיקולרי.

שבת היא מרחב יהודי בזמן. במצות שבת המוזכרת בעשרת הדברות (שמות כ’, דברים ה’) מוזכרים השובתים: “וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ”.[1] בשמות כ”ג מובאת מצוה השביתה בשבת, גם בה ישנה רשימת של שובתים: “שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר“. המכילתא דרבי ישמעאל על שני הפסוקים מגדירה את אותם גרים המוזכרים בשני הפסוקים ככאלה ששותפים לשביתת המלאכה ולמנוחה ביום השבת היהודית. ומכלילה אינם יהודים בשביתה ברשותם של יהודים בשבת.[2]

הרמב”ן [3] מסביר את הפסוקים הללו ומדגיש שהצווי בשביתתם של אינם יהודים מוטלת עם יהודים, ולא על האינם יהודים בעצמם, שיכולים לעשות מלאכה ברשות שלהם. נראה מכך כי שבת היא מרחב בזמן, אשר יהודים מקפידים להשביתו ממלאכה.

מאידך, הגמרא בסנהדרין נח ב מביאה מימרא “אמר ריש לקיש עובד כוכבים ששבת חייב מיתה” שנאמר (בראשית ח, כב) “ויום ולילה לא ישבותו”, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן”. הרמב”ם הביאה כהלכה למעשה: “עכו”ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו” (הלכות מלכים ומלחמות פרק י’ הלכה ט).

הפער הזה, שבין הנחיה ליהודים להשבית גוי במרחב יהודי ממלאכה בשבת, ומאידך, הוא מיוזמתו לא יכול לשבת את שבתם של היהודית, מבליט את היותה של השבת מרחב יהודי פרטיקולרי מחד. מרחב ייחודי שמחזק זהות קבוצתית. מאידך, אינו יהודי שנמצא במרחב היהודי הזה משתתף, באופן סמלי באוירת המרחב ושובת ממלאכה. אלה מדגישים את עיצוב המרחב החברתי היהודי השבתי, לא רק זה של הפרט. 

במדינת ישראל, בה ישנה נוכחות של אינם יהודים במרחב היהודי, אופייה של השבת כמרחב של שביתה בזמן אמור להישמר על ידינו, היהודים. עלינו לשמור על האופי הזה ולא להתנהל באופן בו נכוון אינם יהודים לעבוד עבורנו בשבת. איך, אם כן, נקיים מפעלים ומרחבים שאיננו יכולים להשביתם? אין לי על כך תשובה. אך הפתח לתשובה תהיה – על ידי ישיבה על המדוכה ודיון כיצד לנהל מרחב יהודי ומרחב של שביתה בזמן ללא תלות באינם יהודים, ועם היכולת להמשיך ולקיימם באופן ההכרחי.

*

[1] הציטוט המובא כאן הוא מהדברות השניות (דברים ה), רשימת השובתים בדברות הראשונות (שמות כ) קצרה יותר.

[2] מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ’ ט’: “וגרך” – זה גר צדק. או אינו אלא גר תושב? כשהוא אומר “הגר” – הרי גר תושב אמור. הא מה תלמוד לומר “וגרך”? – זה גר צדק:

מכילתא דרבי ישמעאל על שמות כג יב: “והגר” זה גר תושב. אתה אומר גר תושב, או אינו אלא גר צדק. כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך, הרי גר צדק אמור. הא מה תלמוד לומר והגר- זה גר תושב. [גר תושב] הרי הוא בשבת כישראל ביום טוב. 

מכילתא דרשב”י חולקת על מכילתא דרבי ישמעאל ומסבירה אחרת את “גרך אשר בשעריך” שבעשרת הדברות: וגרך אשר בשעריך. אם בגר צדק הכתוב מדבר כבר אמר “הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר” (במדבר ט”ו ט״ז) הא מה אני מקיים “וגרך”? בגר תושב הכתוב מדבר שהוא שכירו ולקיטו של ישראל – שלא יניחנו לעשות לו מלאכה בשבת אבל לעצמו ומדעת עצמו עושה.

דרשה זו מובאת גם במסכת יבמות מח, ב: “והגר” זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק? כשהוא אומר “וגרך אשר בשעריך” הרי גר צדק אמור. הא מה אני מקיים “והגר”? זה גר תושב. גם מכילתא דרשב”י מסבירה באופן דומה: “והגר” זה גר תושב שהוא שכיח ולקיטו של ישראל שלא ינשנו לעשות לו מלאכה אבל לעצמו עושה.

[3] הרמב”ן (שם) חולק על המכילתא דרבי ישמעאל והתלמוד הבבלי, ונוקט כמכילתא דרשב”י, זהו פירושו על הפסוק: “וגרך אשר בשעריך”- על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח והוא הנקרא “גר אוכל נבלות” (ע”ז סד) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר “לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר”, אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה. והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת. 

והכתוב שאמר (להלן כג יב) “וינפש בן אמתך והגר” הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו שצוה אותו בשבת, וכן בכל שאר המצות כאשר אמר “תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם” (במדבר טו טז) “ולגר ולאזרח הארץ” (שם ט יד).

אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך אמרו כי “וגרך אשר בשעריך” על דרך הפשט הוא גר צדק והוא חייב כמונו בשביתה. “וינפש בן אמתך והגר” (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל. ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה שאמר (שם) “למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר”. צוונו בשביתת כולם בשוה שלא יעשו לנו ויעשו כרצונם לעצמם. וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים וחייבים בכל דין השבת כמונו כמו שאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

תכנים נוספים

מבוא להלכה ישראלית \ הרב עידו פכטר

על החברה הישראלית לפעול בשתי תנועות: מצד אחד להמשיך להגשים ערכים ורוח יהודיים-מקודשים במציאות החיים הריאלית, ומצד שני לצקת רוח באורחות חייה הריאליים. שתי תנועות אלו יוצרות יחד ‘הלכה ישראלית’

בשביל החילונים – יש להקים את מכון צומת מחדש \ לירון קשת

החזרה לדיון המהותי, ולפרשנויות חדשות ל”שמור” ול”זכור” המוכרים לנו – היא הכרחית וחשובה, מתוך ראיה גם את החילוני ואת שאינו יהודי, ואת השותפות שלהם במרחב הישראלי העכשווי.

חוברת זיכרון ישראלי איכות משופרת

זיכרון ישראלי \ חברי בית המדרש