בשביל החילונים – יש להקים את מכון צומת מחדש \ לירון קשת

העקרון המנחה הברור בשבת, אשר עולה גם מהאזכור של מצוות השבת בספר שמות וגם מהאזכור בספר דברים, הוא שביתה ממלאכה. השאלה מהי אותה מלאכה ממנה יש לשבות מעסיקה אותנו עד היום. עם זאת ככל שמעמיקים ומשווים בין שני האזכורים, עולות פרשנויות שונות מאזכורים אלה. 

העמדה המוכרת היא כי מצוות ה”זכור” מספר שמות היא מצוות עשה, הקשורה בקידוש שנאמר בשבת, בסעודה בשבת ובשאר תכני הקדושה של שבת.^[1] לעומת זאת, מצוות ה”שמור” מספר דברים ידועה כמצוות לא תעשה הקשורה בהימנעות ממלאכה.^[2]

כפי שעלה מהלימוד שלנו, בניגוד לעמדה מוכרת זו של החלוקה בין המצוות, ניתן לראות גם במצוות “שמור” מצוות עשה, כאשר היא מכוונת לשמירת זיכרון העבדות של עם ישראל במצרים.

מנקודת מבטי, כאישה המגיעה מרקע חילוני אך חיה כבר שנים רבות במרחבים מעורבים של אוכלוסיה דתית וחילונית, די ברורה ומקובלת מצוות ה”זכור”. ואמנם, חילונים רבים אכן זוכרים את יום השבת במובן של מתן מעמד מיוחד ליום זה, מקיימים בו סעודה משפחתית גדולה, ויכולים להתחבר לממד המקודש, לאו דווקא במובן התיאולוגי, של היום.^[3] 

עם זאת מצוות ה”שמור” מורכבת בהרבה עבור האוכלוסייה החילונית. העיסוק (האובססיבי למדי) של ההלכה בשאלה מאילו מלאכות יש לשבות אינה מתיישבת פעמים רבות עם השכל הישר ומרחיקה הרבה חילונים מהיבט זה בשבת. אחד מהתחומים בהם ההכרעות ההלכתיות נראות כמגוחכות ביותר עבור החילוני הממוצע הוא תחום השימוש בטכנולוגיה. 

קשה מאוד להבין מדוע אסורה הדלקת אור בשבת או לחיצה על כפתורים המפעילים מכשירים חשמליים פשוטים כאשר ברור באופן די אינטואיטיבי שהפעולה אינה מייצרת “מלאכה” בהיבט של מאמץ או בהיבט של יצירה של ממש. כך למשל ההבחנה שנעשית בין הדלקת כפתור מעלית שאסור בשבת לבין הליכה שמותרת בשבת יוצרת מצב אבסורדי בו בשבת חילונים יכולים לעלות בבניין רב קומות במעלית מבלי להתאמץ ולהתענג על הגעה לארוחת השבת שלהם נקיים וחגיגיים, ואילו דתיים (אם אין מעלית שבת) יאלצו לעלות מדרגות רבות ברגל ולהגיע לארוחת השבת עם בגדים מזיעים מהמאמץ, בצורה שתזכיר הרבה יותר עשיית מלאכה מאשר שביתה ממלאכה. 

אני רוצה להציע, כי עבור החילוני הממוצע, ייתכן שתיקון חשוב בהלכות השבת יהיה בהסתת תשומת הלב מחיטוט בפרטי פרטיה של מצוות השמור שתביא למצבים אבסורדיים כמתואר מעלה, ובמקום זאת התרכזות בפרשנות האחרת בה דנו שניתן להבין ממצוות השמור, והיא ההיבט המוסרי של הזיכרון. לשמור את השבת פירושו לעשות מעשה מוסרי שייתן ביטוי מוסרי בפועל לזיכרון השבת. זיכרון השבת לא רק במובן של שבת בראשית, שבת בה אלוהים נח מבריאת העולם, אלא שבת של בני ישראל, שבת שבאה להזכיר לעם ישראל את זיכרון העבדות ולחדד עבורם את חשיבות החירות עבורם ועבור כל סביבתם.^[4]

להיבט זה של שמירת השבת, כשמירת זיכרון העבדות, יש סיכוי רב בהרבה להתקבל גם על דעתם של חילונים היום אשר יכולים להתחבר לבשורה הסוציאליסטית שהשבת מביאה (בהנחה שהקיטליזם עוד לא העביר אותם על דעתם לחלוטין). 

ומנקודה זו אני סבורה שניתן להתחבר ולדון בצורה אחרת בשאלות של שבת וטכנולוגיה. רבות נכתב על החיבור הזה בהיבט של פרשנות ההימנעות ממלאכה, ומבחינות רבות קשה שלא לקלוט שהיחס לטכנולוגיה בהקשר לשבת הוא יחס של “אויבת” שמסתכלים בה בחשש ומחפשים איך אפשר למזער את נזקיה. העיסוק של מכון צומת בפתרונות טכנולוגיים לשמירת שבת ממחיש זאת די טוב.

אפילו יוזמות כמו יוזמת “שבת UN PLUGGED”, שמטרתה לעודד התנתקות ממסכים בשבת ואמורה היתה להיות בשורה רלוונטית גם לאנשים שאינם שומרים הלכה, למעשה מחזקת את דימויה של הטכנולוגיה כאויבת השבת. 

ואמנם, הטכנולוגיה אכן בעלת יכולת ליצור חיבור מתמשך בין האדם למרחבים אחרים, כמו למשל דרך הרשתות החברתיות, בצורה שאינה מאפשרת מנוחה לאדם ושהייה אמיתית של התודעה במקום אחד. אבל חשוב לזכור שלא כל טכנולוגיה מייצרת בהכרח חוסר מנוחה או שיעבוד שכזה, ואפשר בהחלט לעשות הפרדה בין הטכנולוגיה אשר מפריעה לשהייה בארמון הזמן של השבת, לבין טכנולוגיה אשר עשויה לסייע בעונג השבת, לאפשר יותר מרחבים משותפים לדתיים וחילונים, ואף לממש את התכלית הסוציאלית אליה ייתכן ומכוונת מצוות ה”שמור”. 

כדי לאפשר זאת, אני סבורה שיש למקד מאמץ בצמצום העבודה של אנשים ונשים בשבת. מנתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה 19.8% מציבור העובדים בישראל מעל גיל 18 עבדו בשבת בשנת 2022, וניתן להעריך כי מדובר בכ-740,000 איש. בפילוח בין יהודים וערבים, עלה כי שיעור העובדים בשבת ערבים עומד על 24.9% ואילו בקרב יהודים שיעור העובדים בשבת עומד על 18.8%.  בשורה התחתונה, גם לפי התפיסה כי רק יהודים צריכים לשבות בשבת ובוודאי לפי תפיסה יהודית וסוציאליסטית לפיה כולם (גם גרים) צריכים לשבות בשבת – מדובר במספרים גדולים מאוד. מספרים אלו, מקשים בצורה עמוקה ביותר על מימוש התפיסה המוסרית של השבת ככזו המשחררת מעבדות ומעמידה על נס את החירות הנתונה באופן שוויוני לכל יהודי, יהודיה, גרים אשר בסביבתם ואף לבעלי החיים אשר עימם.

מנגד, יש לציין כי אחת מיוזמות החקיקה החוזרות בנושא השבת, אשר משקפת שיח ציבורי ער, נוגעת לקיומה של תחבורה ציבורית בשבת. פעמים רבות הנימוקים לה נוגעים בדיוק לטיעונים של חירות ושוויון, אך ממקום אחר – על מנת למנוע פערים בין מי שבעל רכב פרטי למי שאינו בעל רכב, ועל מנת לאפשר לכל אחד לממש את השבת שלו כרצונו, יש לאפשר תחבורה ציבורית בהיקף מצומצם גם בשבת. כלומר החירות השוויונית העומדת לשיח היא חירות בהיבט של אוטונומיה, ולא חירות מעבודה או מלאכה דווקא, וההשלכה הברורה העולה ממנה היא קיומה של עבודה בשבת (במקרה זה עבודתם של נהגי התחבורה הציבורית). שיח דומה של מימוש אוטונומיה מתקיים גם בהקשר של פעילויות מסחר ופנאי בשבת.

אז איך מיישבים בין מימוש השבת כביטוי של חירות מעבודה לבין מימוש השבת כביטוי לאוטונומיה? כאן אני רוצה לחזור לטכנולוגיה. אולי אם נסתכל על הטכנולוגיה לא כמקשה אחת ונוכל לראות בה גם אוהבת השבת, ולא רק כאויבת שלה, היא תוכל לסייע לנו מאוד. 

בהקשר של תחבורה ציבורית בשבת למשל, אולי היה ראוי כי מדינת ישראל תהיה הראשונה להשקיע ברכבים ציבוריים אוטונומיים  – ברכבות קלות, מטרו, אוטובוסים – אשר יוכלו לתת מענה מבלי לגרום לעבודה של נהגים ונהגות בשבת. 

בהקשר של מסחר ופנאי, אולי היה ראוי שמדינת ישראל תשקוד על פיתוחן של מכונות אוטומטיות לקניית מוצרי צריכה בסיסיים, במקום לאפשר למכולות המבוססות על עבודה אנושית לפעול בשבת. דמיינו למשל מכונת “משקר” בה יכול החילוני לקנות לו את השוקולד או הלחם או החלב שחסר לו בשבת ומאפשר לו את ההתענגות עליה. דוגמאות נוספות הן למשל בתי קולנוע שמופעלים באמצעות מערכות אוטומטיות ללא צורך בעובדים אנושיים, או מסעדות אשר פתוחות בשבת וניתן לאכול בהן אוכל מוכן בצורה של “בופה” שאינו מצריך מלצרים.

למען הסר ספק, אין בהצעה זו שאיפה להיכנס בהכרח להכרעה נוספת מהי “מלאכה” האסורה בשבת, או שאיפה לצמצם את “חילול” השבת על ידי החילונים, אלא יש בה כדי להשיג מטרות אחרות – מימוש מצוות ה”שמור” בשבת בהיבט של חירות מעבודה באופן שוויוני, צמצום המתח בין חירות מעבודה לחירות בהיבט של אוטונומיה, וכפועל יוצא של שתי אלה גם הגדלת האפשרות של חילונים ודתיים לגור זה לצד זה דרך צמצום תחושת ה”כפייה” של החילונים ותחושת ה”חילול” של הדתיים.

ביקורת אורתודוקסית מתבקשת על הצעה זו עשויה להיות בהקשר של מראית עין, ותחושת השבת שעשויה להפגם, וכמובן גם לגעת ביצירת מלאכה בשבת במובן של מלאכת מחשבת. זאת בדומה לדיון שהתקיים סביב החיישנים בשבת.^[5]

כמו בתחומים רבים, התשובה בעיניי בהקשר הזה צריכה לבוא ממקום של הכרעה ערכית החוזרת לדיון על המהות של שבת. האם השימוש בטכנולוגיה כזו או אחרת מקדמת יותר חירות, עונג, שוויון ותחושת קדושה בשבת – או שהיא משעבדת, מאמצת, מקדמת עבודה, מייצרת תחושת חולין ופערים בין אוכלוסיות שונות בשבת. כך למשל חיישנים שיאפשרו עבודה חקלאית בשבת לא נכון לקדם, בשונה מחיישנים שיאפשרו כניסה למקום מגורים. 

ושיקול חשוב לא פחות מלבד אותה הכרעה ערכית ודיון במהותה של השבת הוא השיקול של שותפות כלל ישראל. אם רוצים לראות בחילונים ואף במי שאינם יהודים חלק מהשבת הישראלית, ונמענים שלה לא פחות מאשר הדתיים והחרדים, צריך להזהר מללכת לאיבוד בשיח הטכני של איסור או היתר מלאכה בשבת אשר מתקשר באופן מאולץ למדי לל”ט אבות מלאכה (שלא לדבר על הקשר הקלוש לשבת המקראית). החזרה לדיון המהותי, ולפרשנויות חדשות ל”שמור” ול”זכור” המוכרים לנו – היא הכרחית וחשובה אם כן גם מתוך ראיה הרואה את החילוני ואת שאינו יהודי, ואת השותפות שלהם במרחב הישראלי העכשווי. ואולי זו הסיבה החשובה ביותר לכינונו של “מכון צומת” חדש.

*

[1]  בבלי פסחים קו, ע”א; רמב”ם הלכות שבת פרק כט; מכילתא דרבי ישמעאל יתרו; ספר המצוות לרמב”ם עשה קנה.

[2] בבלי ברכות כ, ע”ב.

[3] ליאור טל שדה, שבת ישראלית לאור יסודות השבת ומשנתו של ביאליק.

[4] דב אלבוים, שמור וזכור, רבי יוסף בכור שור דברים ה.

[5] הרב נחום רבינוביץ’, הפעלה חשמלית בשבת ע”י חיישנים, תחומין לו; הרב ישראל רוזן, חיישנים בשבת – תגובה, שם.